לראות מהצד, ספר שיריה הראשון של נויה גופמן, הוא ספר שרואה נכוחה: מקפל בתוכו – באומץ ובפואטיקה ייחודית – עולם ששזורים בו אִיוּם, כמיהה לקִרבה ולמבט רואה, וכן נחמה והצלה שמתאפשרות בזכות הכתיבה. “אֵיפֹה הֶעָבָר שֶׁלָּנוּ אֵיפֹה הַיַּלְדוּת שֶׁלָּנוּ אֵיפֹה מָה שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְדַבֵּר עָלָיו” שואלת גופמן, ובוראת שׂפה לדבר בה את מה שהנפש אינה יכולה לדברו. “מָחָר יַלְדוּתִי תַּחְזֹר וַאֲנִי אֲתַקֵּן […]”// שָׁנִים שֶׁחִפַּשְׂנוּ שֶׁדָּאַגְנוּ וְרָצִינוּ לְהַגִּיד שֶׁהַיָּרֵחַ/ מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ” – את דרך חיפושה של הילדה פורשׂ הספר הזה, ואת מציאתה וההאזנה לה: הַיּוֹם אַתְּ כְּבָר לֹא מַפְרִיעָה לִי. בִּמְקוֹם לְהֵאָבֵק אֲעַרְסֵל אוֹתָךְ כְּתִינֹקֶת נְעִימָה, אַקְשִׁיב המשוררת מאזינה ברוב קשב לעדותה של הילדה ובוראת מתוכה דיבור שירי, שלעתים הוא קטוע ומרוסק, המעביר – דווקא בקטיעוֹת שבו – שלמוּת של חווית סדק, ובכך בורא את מלאכת התיקון. הקריאה בספר מעוררת חוויה רגשית ופואטית עזה ומתקפת את כוחן של מלים להדביק כחלקי פאזל חוויות נפשיות הנושאות בחובן שבר ולהפוך אותן לשפה ראשונית חדשה, לשירה. / ד”ר ליאור גרנות