"ההבחנה בין פסיכולוגיה של היחיד לבין פסיכולוגיה חברתית, או פסיכולוגית המונים, שבמבט ראשון תידמה בעינינו כרבת חשיבות, תאבד הרבה מעוקצה אם נבחן אותה יותר לעמוק. הפסיכולוגיה של היחיד מתמקדת אמנם באדם כשהוא לעצמו ועוקבת אחר הדרכים השונות שבהן הוא מבקש לספר את תביעות הדחף שלו, אבל רק לעתים נדירות ורק תחת תנאים חריגים היא מתעלמת מקשריו של אותו יחיד עם האחרים. בחיי הנפש של היחיד משחק האחר תפקיד בקביעות, אם כמופת או כאובייקט ואם כתומך או כיריב. על כן הפסיכולוגיה של היחיד, במובן הרחב שלה, שאין לערער על צדקתה, היא מלכתכילה, ובמקביל, גם פסיכולוגיה חברתית."

בדברים אלו פותח זיגמונד פרויד את מסתו המפורסמת פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני (1921), המובאת כאן בתרגום חדש לעברית.

מקורם של מהלכי המחשבה שפרויד מפתח כאן – תוך כדי דיון נרחב על אהבה ונרקיסיזם – מצויים בפרק הרביעי של "טוטם וטאבו" (1912-1913), במחקרו על הנרקיסיזם (1914) וב"אבל ומלכנוליה" (1917); הם מהווים בסיס לדיון על מושג "אידיאל האני" המשמש כרשות מצפונית של האני. רשות זו מובנת בהקשרים של הזדהויות חברתיות עם הקבוצה ועם המנהיג. על כן פרויד פונה גם להיפנוזה ולהשאה, נושאים שהעסיקו אותו בשלבים מוקדמים יותר, עוד בתקופת לימודיו אצל שרקו בפריז.

כפי שמרומז כבר בכותרת הספר, חשיבותה של עבודה זו פונה לשני כיוונים שונים: מצד אחד היא מסבירה את פסיכולוגיית ההמונים על בסיס התמורות שחלות במערך הנפשי של היחיד; מצד אחר פרויד עושה בתוך כך צעד נוסף במחקר על אודות המבנה של הנפש שעליו רמז כבר "במעבר לעקרון העונג" (1920), ושמאוחר יותר יזכה לטיפול מקיף ב"אני והסתם" (1923).