אחת מסוגות השירה היווניות הקדומות שעברה אל השירה הלטינית היא האלגיה. לפי ההבנה המסורתית הרווחת, אלגיה היא שיר קינה, או שיר ארוך שנימתו נוגה. עיון באלגיות שהגיעו לידינו מלמד שהגדרה זו לוקה בחסר: ישנן אלגיות שעניינן בפוליטיקה, אלגיות אהבה, אלגיות מסע ואלגיות שקשה להגדיר את נושאן. המאחד את האלגיות כולן הוא משקלן האחיד (המכונה דו-טור אלגי). בימי אוגוסטוס פרחה ברומא שירה אלגית מגוונת מאוד, שנציגיה הבולטים היו טִיבּוּלוּס, פְּרוֹפֶּרְטִיוּס ואוֹבִידִיוּס. גם אחרי שקיעת האימפריה, הוסיפו אלגיות להיכתב בימי הביניים, לפי הדגמים הקלאסיים. בתקופת הרנסאנס שָבו משוררים איטלקים לכתוב אלגיות – בעיקר אלגיות אהבה – בצמידות רבה לדגמים הרומיים הקלאסיים שהעריצו. בצד צמידות זו למקורות הרומיים התפתחו אלגיות שחדרו אליהן נושאים ורגישויות חדשים, ומקורן היה בספר השירים של פֶּטְרַרְקָה. האלגיה הלטינית האיטלקית של הרנסאנס הייתה אפוא יצור כלאיים ספרותי מרתק. מאיטליה נפוצה האלגיה בכל רחבי אירופה: משוררי הרנסאנס בצרפת, בגרמניה, באנגלייה, בקרואטיה ובפולין, שרבים מהם למדו באיטליה, הוסיפו לאלגיות הלטיניות שלהם נופך לאומי מיוחד משלהם.
 
בספר "אלגיות לטיניות" נכללו תרגומי אלגיות מִשל כל משוררי האלגיה הרומיים וכן תרגומי אלגיות לטיניות איטלקיות, אנגליות, גרמניות, פולניות, הונגריות ואחרות, ובכך הובאו כאן תולדותיה הרצופות של סוגת שיר מרכזית למן העת העתיקה ועד שלהי הרנסאנס.
 
פסקה זו נמצאה בעיזבונו של המתרגם עמינדב דיקמן, שהלך לעולמו בקיץ 2022, והיא מתארת את תוכניותיו לספר הזה, שלא זכה להשלימו בחייו.