גרשם שלום (1897–1982) נחשב אחד מאנשי הרוח הבולטים במאה העשרים. הוא היה היסטוריון ופילולוג מראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים ומייסד חקר הקבלה. עם זאת כתביו חרגו מעבר למחקר המדעי ועיצבו וייצגו את דור התחייה הלאומי היהודי ואת שאיפותיו להגשמה ציונית. ספר זה עוקב אחר תולדות חייו של שלום מילדותו ונעוריו בברלין, טרם מלחמת העולם הראשונה, ועד לפטירתו כחוקר מוביל במדינת ישראל. הספר עומד על הסתירות שהרכיבו את דמותו: ציוני שלא היסס למתוח ביקורת חריפה על דרכה של הציונות; איש אקדמיה ישראלי שחלק נכבד ממרצו הוציא לפועל בארצות הברית ובגרמניה; מרדן, מהפכן ואנרכיסט, שייצג גם ממסד אקדמי נוקשה; חוקר שעבודתו הייתה היסטורית ומדעית, אך מניעיו היו מטפיסיים ואף דתיים; ואדם שהיה מוקף בחברים, בעמיתים ובתלמידים ובו בזמן היה איש בודד. על בסיס מחקריו, כתביו, יומניו ומכתביו של שלום מוצגת בספר דמותו המורכבת והמרתקת בתוך ההקשרים השונים שבהם חי ופעל.