הרצל חזה את מדינת ישראל; ואין עוררין על כך. היה לה למדינה גם אב מייסד – חיים וייצמן; אבל שמו נשכח, והכתר הזה הונח על ראשו של אחר – דוד בן־גוריון. אלמלא היה חיים וייצמן, ייתכן שהרצל היה נזכר רק כעיתונאי ומחזאי, ובן־גוריון לא היה הופך כלל ל"בן־גוריון".
וייצמן, שהגשים את חזון ישראל למציאות, היה איש של סתירות: בעל כריזמה מהפנטת אך ביטחון עצמי נמוך; משוחח נפלא אך נואם חלש; מנוכר ליהדות מזרח אירופה אך מוכן לתת את נפשו למענה; איש של אנשים ושל נשים אך תמיד, לטוב ולרע, בן זוגה של ורה; היפוכונדר, גם ידוע חולי; בריטי במלוא הכרתו וציוני ללא פשרות; ובעיקר מי שהמדינה אשר עליה חלם קמה בארץ שהוא התקשה לחיות בה. וייצמן הראה שהמעשה היעיל ביותר למען המפעל הציוני צריך להיעשות בלונדון או בניו יורק, לא בירושלים; אחרי שהקריב וייצמן את הקריירה המדעית שלו, את משפחתו ואת בריאותו למען העניין האחד שאין בלתו, הוא בא למדינת ישראל בגופו, ספק אם גם בנפשו. הזיכרון הקיבוצי הישראלי לא מחל לו ומיצב אותו כנשיא ראשון אך חסר אונים. הנה הוא כאן לפנינו, בספר הזה, במלוא מורכבותו האנושית.
 
פרופ' מוטי גולני, מופקד הקתדרה לתולדות עם ישראל על שם רוזנברג וראש המכון לחקר הציונות וישראל על שם חיים וייצמן באוניברסיטת תל אביב; ראש פורום חוקרי המנדט בישראל. מספריו: 'הנציב האחרון' (עם עובד, 2011); 'ימים אחרונים' (מרכז שזר, 2009); 'מלחמות לא קורות מעצמן' (מודן, 2002).
 
פרופ' יהודה ריינהרץ, מופקד הקתדרה לתולדות עם ישראל על שם קורט באוניברסיטת ברנדייס ונשיאה בעבר; נשיא קרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל. מספריו: שתי הביוגרפיות של וייצמן עד 1922: 'בדרך אל המנהיגות', 1914-1874 (Oxford University Press, 1985); 'עלייתו של מדינאי', 1922-1914 (OUP, 1993); 'הדרך לספטמבר 1939' (עם עובד, 2013, עם יעקב שביט).