רמי ואני היינו עיתונאים מתחילים וחברים טובים עם פריצת המלחמה. שנינו בשבועון העולם הזה, הוא צלם, אני כתב. ירדנו יחד למלחמה בדרום. פלוגה י, גדוד 184, אבירי הלב, בין המעוזים, בין הצירים, בחווה הסינית, ובעיקול האחרון לפני הצליחה, רמי נהרג. בן 21. השאיר אחריו הורים ואח וחברות וחברים שבורי לב.

37 שנים אחרי המלחמה קיבלתי סמס: "אני הבת של החבר שלך רמי, אומצתי ביום לידתי. צלצל כשתוכל, ענת."

מכאן כל הספר הזה התחיל, מן החובה לספר לענת, שאומצה ביום לידתה, על אביה רמי הלפרין ז"ל, מי הוא היה, מה אהב, צעיר תל אביב משגע הוא היה, ועל הקורות אותנו שם בדרום על שפת התעלה. זו הייתה מלחמה נוראה והרצון לשתוק גדול מן הרצון לספר. השתיקה החזיקה מעמד עד ענת. ובעצם, ענת היא נקודת המוצא לכל סיפור המלחמה הזה, שאם לא היא, לא היינו מוציאים מילה מהפה.
 
זכור, תזכור מספר את כל הסיפור הזה. על ימי המלחמה הראשונים, על מותו של רמי ושל רבים אחרים, על המפגשים עם ענת 37 שנים אחרי, והמלחמה על הזכרון. החי והמת.
 
זכור, תזכור הוא ממואר מלחמה. מחלום תל אביב ההיא של תחילת ה-70', וודסטוק, מרד הסטודנטים, בית ליסין ומלכת האמבטיה, לגיהנום על שפת המים. הספר מבקש לתאר את פרופיל הדור ההוא כמו את ימי המלחמה הראשונים, את המפגש עם הלוחם הערבי, את ליקויי הזיכרון, את הדריסה ההמונית, והצו לחיות. גם את הימים הנוראים שאחרי המלחמה, ובעיקר את ההבנה מה זה "מצב מלחמה".