הילד מגיע לעולם בטרם עת וחסר כול. הוא יכול לגדול רק אם הוא יוכנס לעולם על ידי מבוגרים, האחראים לאלמנט החידוש1 שהילד מגלם עם הגעתו לבית, ומאוחר יותר, כמתבגר, לעיר. הוא ילמד, החל ממה שהוא מתנסה בגופו, את כללי החיים של אלו המקבלים את פניו. הילד שמגיע לא בוחר את הדברים שבהם הוא נדרש להתחנך, הוא עושה זאת הודות לשיח שמתקיים עבורו החל מגופו החי סביב  החורים הדחפיים שלו.
 
שיח זה תלוי, כמובן, בנוכחות הגלומה של אחר שמציע לו מילים ובשני אובייקטים של איווי אשר יסודיים לכינונו: הקול והמבט. הילד תמיד יהיה מפוצל בין כן אחד ו־לא אחד. גם הלשון בה יתבטא לא נבחרה על ידו, היא נכפית עליו על־ידי המילים שנשמעות, כמו גם המנהגים עמם יצטרך לחיות, לבנות זהות, ללמוד לשאת ולתת. בשפה שאנו מציעים לו הוא יעשה שימוש לזהות את אשר הוא חש, במה שהוא ובמה שהוא אומר. ביטוייו ודרך אמירת מילותיו הם תמיד ייחודיים וחשוב לדעת לקבל אותם כיצירותיו.
 
פיליפ לאקאדה, מחבר הספר הזמן הלוגי של ההתבגרות, הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי החי ועובד בבורדו, צרפת. הוא חבר באסכולה של הסיבה הפרוידיאנית, באגודה העולמית של פסיכואנליזה ובאסכולה הלאקאניאנית החדשה. הוא מורה בסקציה הקלינית של בורדו ומחברם של ספרים רבים, וכן עבודות רבות שפורסמו בכתבי עת פסיכואנליטיים.