עד כמה מצליחה ישראל לתרגם הישגים צבאיים להישגים בתחום המדיני? שאלה זו עולה שוב ושוב, אז והיום, ואחת הדוגמאות המוקדמות לכך היא התמודדותה המדינית של ישראל עם המשבר הבין-לאומי שנוצר לאחר מלחמת סיני (1956). זו השאלה המרכזית שאיתה מתמודד ספרה המרתק של יפה לוינסון. מה היו היעדים המדיניים שהציבה לעצמה ישראל והאם הצליחה להשיג אותם תמורת הנסיגה מהשטחים שנכבשו?
 
לוינסון בוחנת בדקדקנות שאלה זו בשתי זירות עיקריות: הזירה המקומית מבית – מה הייתה השפעתם של חילוקי הדעות ומאבקי הכוח ששררו בתוך הקואליציה והממשלה לבין הדרג המדיני והצבאי בנוגע לנסיגה מהשטחים שנכבשו? ולצד זאת הזירה הבין-לאומית – כיצד התמודדה ישראל עם מערכת הלחצים על ישראל על רקע "המלחמה הקרה" בין ברית המועצות לארצות הברית, ועל רקע המאבקים המדיניים והפוליטיים באו"ם? אחת השאלות המרכזיות שבהן עוסק הספר בהקשר זה היא כיצד העריכה ישראל את מידת האיום מצד הלחצים השונים שהופעלו עליה מצד ארה"ב, ברה"מ והאו"ם? לטענת לוינסון, בעיני ישראל האיום האמריקאי נתפס כמסוכן ביותר מכיוון שטמן בתוכו סכנת בידוד מדיני וכלכלי. לפיכך, ההנהגה הישראלית נתנה משקל מרכזי לאינטרסים האמריקניים באזור, גם כאשר נראו לכאורה כמתנגשים עם אינטרסים ישראלים. זאת ועוד, ההנהגה הישראלית ניסתה להציג את המדיניות הישראלית כתורמת למערכת הערכים והאינטרסים האמריקאים ואף משרתת אותם.
 
לטענת המחברת, על רקע זה צריך לבחון סוגיה מרכזית נוספת הנוגעת להכרה של בן-גוריון במגבלות הכוח החלות על מדינת ישראל בעת הניסיון לתרגם הישגים בתחום הצבאי להישגים ארוכי טווח בתחום המדיני. נדמה שסוגיה זאת רלוונטית מאוד גם לימינו, והיא הופכת את הדיון בספר "המלחמה שאחרי מלחמת סיני" לחשוב במיוחד עבור כל מי שבוחן את התמודדותה של ישראל בעקבות מלחמת ה-7 באוקטובר 2023.
 
ד"ר יפה לוינסון היא מרצה ואשת חינוך, לימדה וחינכה דורות רבים של תלמידים, והכשירה מורים להיסטוריה במחלקה לחינוך והכשרת מורים באוניברסיטת בן-גוריון. ספר מעמיק זה הוא פרי מחקר דוקטורט שערך 13 שנים, אשר תוכנו מייחד אותה כמחברת.