התנגדות אידאולוגית לציונות ואיבה ארסית לישראל, מלבר ומלגו, אינן דבר חדש. אך מאז ראשית המילניום הן היו למוקד של השיח הציבורי על ישראל ועל הציונות, בארץ ומחוץ לה. אחרי ה־7.10 הלכה והתעצמה אנטי־ציונות אנטישמית במובהק, שנלוות אליה אלימות גדולה ולעתים רצחנות.
 
המסות המקובצות בספר מלבר ומלגו נולדו מן התימהון ושאט הנפש שמעוררות התופעות האלה, והן בגדר של ניסיון להתחקות אחרי שורשיהן ולהציע מעין פנומנולוגיה רב־ממדית שלהן. הן עוסקות, בין השאר, בגיוס השואה לצורך ניגוח שיטתי וגורף של הציונות וישראל; ביחסם הבעייתי של הפילוסופים לשואה; בקשר שבין האנטישמיות, האנטי־ציונות והאנטי־ישראליות; בניסיון לקשור בין ה"נכבה" והשואה; אך גם באופן שבו מתלכדים הקצוות ושבּו הציונות הימנית והדתית הופכת גם היא לאנטי־ציונות, מסוכנת יותר מחברתה שמשמאל.
 
אלחנן יקירה הוא פרופסור (אמריטוס) במחלקה לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית. לבד מספרים ומאמרים רבים בפילוסופיה המודרנית המוקדמת ובעוד נושאים פילוסופיים, הוא גם פרסם לפני כשני עשורים ספר שכותרתו היתה פוסט־ציונות, פוסט־שואה: שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל. הספר הנוכחי ממשיך מבחינות רבות את הספר הנִזכר.