הספר הקהילה שאין מודים בה (1983) מאת מוריס בלאנשו בנוי משני חלקים: נקודת המוצא של החלק הראשון היא תגובה מיידית למאמר של ז'אן-לוק ננסי, שפורסם תחת השם "הקהילה הבטֵלה" בשנת 1983. אולם עיקרו של החלק הראשון הוא מעין הומאז' לרעיונות של ז'ורז' בטאיי על הקהילה השלילית, בין השאר תוך התייחסות ל"האשֵם" (1944) מאת בטאיי. החלק השני של הספר הוא מחווה לנובלה של מרגרט דיראס, "מחלת מוות" (1982). בשני החלקים בלאנשו נענה לכתיבה של חברים, היענות השזורה בתנועת הלוך ושוב בין טקסטים, כולל שלו עצמו, בשיחה אינסופית ובידידות, כשמם של שני ספרים אחרים פרי עטו.
 
בספר הקהילה שאין מודים בה מפלס בלאנשו דרך לאישוש של רעיון קהילה המתגבר על המשיכה הטוטליסטית-טוטליטרית, הן של הפשיזם והן של הקומוניזם, שתי דוקטרינות או אשליות שהוליכו את הדאגה לחידוש המרחב הפוליטי אל יסוד זהותני גורלי. הקהילה שהטקסט מתחקה אחר מתארהּ מושתתת על הפרעה ומתקיימת רק בפרימתה. בסגנונו המורכב והדיסקרטי, שאינו מניפסט או פמפלט, מתעקש בלאנשו על משא ומתן כן, לא צדקני ולא פוריסטי, בין בני ובנות הקהילה המשותפת המודעים לכך ש"נוכחותו החיה והקרובה ביותר" של הזולת "היא כבר ההיעדרות הנצחית ללא נשוא, זו ששום עבודת אבֶל לא תצמצם אותה".
 
עידו בסוק תרגם מצרפתית; מיכל בן-נפתלי ערכה והוסיפה אחרית דבר.