הקברן יוצא אל בית העלמין באיחור לא אופייני, פוסע במעלה מדרגות האבן ברגליים כבדות. באמצע הדרך הוא נעצר לכמה רגעים. נדמה לו כי פעם היו כאן פחות מדרגות. פעם הן היו נמוכות יותר והמרחק בין מדרגה למדרגה קצר יותר. הוא ממשיך לפסוע בעיר הלבנה שרחובותיה צרים מדי ואין בה קימורים, מגדליה מבני שיש מצהיבים ואותיות דרות בם – אימהות, אבות ובנים. בין המצבות חש הקברן איך אדם הופך במותו למילים, ונפשו מצטמקת לנוכח הידיעה שתמיד המעיט בערכן.
 
בעיירה שאין לה שם ואין לה זמן, האנשים נעים כמו צללים בין זיכרון לשכחה. קברן אשר יוצר קשר ידידות אמיץ עם אחד המתים, זוג אחים שמקיימים ביניהם מערכת יחסים המשחזרת את היחסים המעוותים בין הוריהם, שני חיילים שנלחמו זה בזה ונקברו יחד בקבר אחים, הנידונים לריב ולהשלים לנצח. הדמויות בעיירה מחפשות אחר שייכות, משמעות, נקודות ממשק. מערכות היחסים בספר מתורגמות לתופעות פיזיולוגיות שמאיימות לבלוע את הדמויות.
 
סוסי שלג הוא טקסט לירי ומכשף, מקאברי מאוד, על החיים ועל המוות. המוות בספר לא מייצג סוף, אלא נוכחות קבועה, בלתי מתפשרת, של הוויה מקבילה. העיירה הבדיונית, שהיא מרחב נפשי ותודעתי יותר מאשר מקום גיאוגרפי, הופכת עם התקדמות הקריאה למקום שבו מתמוססים הגבולות בין גוף לזיכרון, בין יחיד למקהלה. סוסי שלג מאת אוהד סול הוא ספר סיפורים חד ואמיץ, הישג ספרותי של ממש, שכותב מחדש את מחיר המלחמה ואת כוח החיים.