"לא קל להיות איש של שני עולמות. עלי להילחם ללא הרף כנגד הכוח המדכא של הגלות, של היות-בלי-בית. שפע התארים שלי לא פתר את בעיית הגלות אלא החריף אותה. התואר המעולה ביותר שיש לי הוא זה שהעניקו לי זקני הכפר שלי. הוא לא מתנוסס על פיסת נייר – הוא מוטבע עמוק בתוכי, וגם לו יש חלק בתחושת הגלות שלי."
 
האם צורה אחת של ידע יכולה לחסום את קיומה של צורה אחרת? האם ידע יכול להיות "סופני", כניסוחו של מלידומה פטריס סומה, כך שלא ניתן להיפטר ממנו עוד? ומה המשמעות בימינו של "ידע סופני", בעולם שבו הולכת ומתפשטת דרך אחת להכרת המציאות? האם ידע ילידי, עתיק, יכול לשכון תחת קורת גג אחת עם הידע המערבי המודרני? חייו של סומה הם חקירה אישית, סוערת וקיומית למעמקי השאלות הללו.

בספרו על מים והרוח מגולל סומה את סיפור חניכתו הכפולה לתוך שתי תרבויות שונות ומנוגדות – המערבית והאפריקאית. סיפורו האישי הוא גם סיפור חיי השבט שלו, וסיפורה של יבשת אפריקה ושל הפצע המדמם שהמערב הותיר בה. בה-בעת זהו גם סיפור על כוחה של קהילה, על ייעוד, על חיפוש משמעות בעולם שחושיו הולכים ומתקהים אל מול הדק והסמוי מהעין – עולמם של הרוח והאבות הקדומים.