"מחקר, כמו יצירה, הוא לפעמים יומן סודי", כותבת רות קרטון בלום, "לא אחת, רק במבט לאחור, מתחוור לחוקר הקשר הסמוי בין מושאי מחקריו לכוחות המפעילים אותו". המסות בספר שיר בורא קורא מגלות מסע אישי בין פסגותיה של השירה העברית־הישראלית וביצירת משוררים שערכו מהלכים נועזים, ואף מהפכניים; אלה שבראו חלל חדש ותיבת תהודה חדשה ליצירה העברית.
 
בשירה נחשׂפת מערכת העצבים של הלשון העברית, ובה יש "דבר סוד" המכשף ומופיע ככוח מחולל. וכך מתח קולות מזמנים שונים, המתחככים זה בזה ומתנגנים זה אל זה, עומד במרכז המבט.
 
קרטוּן־בלום מתחקה אחר יצירות השירה, מרביתן מן "הזמן הישראלי" שלאחר קום המדינה, ומזהה את המהלך בין הדהוד הלשון העתיקה לשימוש בשפה המדוברת. מהלך זה מרכיב כתב רב־שכבתי שרבדיו נוכחים ומופעלים בו־זמנית. באמצעות קריאה דו־כיוונית של המחיקות – "ההופעה וההבלחה של השכבות הקדמוניות של השפה" – נחשפים כאן לבהּ וייחודה של העברית השירית.
 
הפרשנויות ממצבות את השירה בהקשרים תרבותיים עשירים: שירה ומוזיקה, שירה ופיסול, שירה ומדע. הקריאות צוללות אל יצירותיהם של נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן זך, דליה רביקוביץ, דן פגיס, אבנר טריינין, נורית זרחי, רוני סומק ויוצרים נוספים שכתיבתם מאירה סוגיות שיריות עקרוניות (דוד אבידן, מרדכי גלדמן, רחל חלפי).