על סף הבית, ספר הביכורים הבשל של יעל חורי כהן, משרטט היטב את קווי המתאר של הסף, ולא משום שהיא מסרבת להיכנס פנימה: "רֶגַע לִפְנֵי שֶׁנִּסְגֶּרֶת הַדֶּלֶת / שָׁלַחְתִּי רֶגֶל". שיריה של חורי כהן מציעים כי התבגרות איננה חתימת גולל על העבר אלא דווקא פתח למגע מיוחד עם מה שהוא טומן בחובו. כך הַמַּרְצָה מביטה בבת דמותה התלמידה, המטפלת מביטה בחוויותיה כמטופלת והאם בילדה שהייתה: "היַּלַדְָּה / שֶׁלֹּא הִסְפּקְַתִּי / בּוֹכָה / עַל הַסַּפָּה, אִתְּךָ / אִמּאָ / אִמּאָ / אִמּאָ". חוויות הילדות העולות בזיכרונה כרוכות פעמים רבות בכאב, אך חורי כהן מעניקה לעצמה ולקוראים את האפשרות להתבונן מתוך חמלה עצמית בעמדתה כילדה וכאם. זאת מבלי לוותר על הפניית ביקורת בתגובה לחוויות שעברה ולמוסכמות חברתיות שהגבילו את חירותה. לבסוף, פוחתת חשיבותה של היכולת להכריע "מִן הַצַּד הַזֶּה / אוֹ הַזֶּה" ונחשף ברגישות קו התפר עצמו, המתגלה כנקודת הגישה הטובה ביותר אל הבית שאבד אי-שם בילדות: "אֲנִי חֲתוּכָה אַךְ לִבִּי מִתְפַּקֵּעַ / מִבֵּין הָרְוָחִים הַצָּרִים אָרַגְתִּי שָׁמַיִם" (יוני דוד).
 
יעל חורי כהן, נשואה ואמא לארבעה ילדים, היא פסיכותרפיסטית ומרצה לחסידות. על סף הבית הוא ספרה הראשון.