בספרו אני ואתה (יצא לאור ב־1923) הצביע מרדכי מרטין בובר (1965-1878) על תחושת הניכור האופיינית לחיים המודרניים כמקור לתחלואי היחיד והחברה עקב התגברותם של יחסי שימוש והחפצה בכל תחמי החיים. כתיקון למצב זה הציג בובר את יחס אני־אתה כיחס של זיקה, קשר ייחודי בלתי מנוכר המתחולל בין האדם לבין הניצב מולו, בין אם מדובר באדם אחר, בעל־חיים או יצירת אמנות. את הרגש הדתי השתית בובר על יחסי אני־אתה של האדם עם 'האתה הנצחי' המתגלה מבעד ליחסי אני־אתה.
 
שלושים הכותבים והכותבות בספר "מרטין בובר והחשיבה הדיאלוגית מציעים ניתוחים, פרשנויות, ביקורת ויישומים של החשיבה הבובריאנית בנושאי חברה ופילוסופיה, היסטוריה, דת וחילון, אמנות ופסיכולוגיה, פמיניזם וכלכלה, זיקה לטבע, סביבה, חינוך ועוד. זהו שיח עכשווי וער עם החשיבה הדיאלוגית של בובר.
 
הגותו הדיאולוגית של בובר ממשיכה להשפיע על מחשבתנו. הפסיפס שנוצר בספר הנוכחי מעיד על כוחה המפרה של הגות זו.