בכנות בלתי רגילה, מתי שמואלוף חושף בספר באושר הזה רצית שאגע רגעים שהיו נטולי מילים בשל פערי דורות, תרבות או שפה, וחוזר אל הילדות ואל הקסם שבה. כמשקל נגד לאלימות הבירוקרטית והלאומית, הוא מכתיר קשרי חברות, משפחה ואהבה; מסורות שעוברות במחוות כמו הגשת כף היד לנשיקה.
 
שמואלוף מתמרן בין עולמות סמנטיים רבים, מתוך מודעות לכך שתמיד יישאר רובד חוויתי בלתי ניתן לתמלול. מאבקו "לְהָסִיר אֶת הַתַּכְרִיכִים מִסָּבִיב לְגוּפַת הַשִּׁיר" ולהעניק חיים לשפה, נדמה כמעט אבוד מראש. בדומה לכך, הצלקת שנותרת על ידו של הדובר בשיריו נדמית לגזרת גורל, מעין אות קין המקעקע את מעמדו בתור חסר מולדת. אך אותו הסימן שהעיד על הגלות מבית מתרחב לממדיו של בית בדמותה של השפה עצמה. בית שחוצה גבולות של מרחב וזמן, במסע לא נגמר לעבר תחושת שייכות וקרבה לאחר.
 
"יֵּשׁ לְךָ נוֹסְטַלְגְּיָה לַנּוֹסְטַלְגְּיָה", הוא מעיד על עצמו, ורבים משירי הספר אכן חוזרים אל העבר. אולם חזרה זו אין משמעה העדר אקטואליות. ההפך הוא הנכון — באמצעות החזרה אחורה, השירים מעניקים הקשר חדש להווה ועוקרים אותו מתחומו של המובן מאליו.