עיניה של רונית מגן רואות הכל: את נוצת הנץ, את העורבים והמסוקים השבים לבסיסם, את החיות  הדרוסות, את הרקפות פורחות, את חבצלת החוף השוגה בהזיות הים, את טבעת הנישואים החונקת, את זוועות המיתולוגיה, את אסונו של הטבע ובעלי החיים וגם את אסונה הפרטי. כל אלה מתערבלים בשירים, חיים בשלום ובחמלה זה לצד זה מכוחו של הדמיון, מכוחה של השפה, מכוחה של השירה.
 
ספר השירה של רונית מגן הוא אירוע בתולדות השירה העברית החדשה, הפצעתה של שפה חד פעמית שאינה רק אקו פואטית אלא מרחיבה אל מקומות אחרים, מורכבים יותר, המציעים ניסוח חדש לזיקת האדם-טבע.