ריימונד קרבר מספר סיפורים מהחיים בשפה שגם היא מהחיים: משפטים קצרים, תחביר פשוט, אוצר מלים רגיל. אמריקה שלו היא אמריקה של אנשים רגילים. אמריקנים רגילים, שלפתע היו למפסידים, במרוץ אחר החלום האמריקני. באמצע החיים קורה להם משהו - תאונה, פיטורים, ביקור אצל חבר - והם נופלים לתוך איזה סדק במציאות החברתית, שציפה להם תמיד מתחת לקרום הדק והשביר של השגרה. הם תקועים ואין מי שיחלץ אותם. את התקיעות שלהם מתאר קרבר בלי שום ויתורים ובלי שום צדקנות, ביושר מצמרר שכולו בגובה העיניים. הרבה אלכוהול, הרבה אטימות, הרבה ניתוק, הרבה ייאוש - קרבר הוא מבין גדול בייאוש. אבל מתוך כל זה, בניגוד למקובל על המו"לים, הוא הוכיח שאפשר לבסס מוניטין של סופר גדול על סיפורים קצרים בלבד (הוא כותב גם שירים). בניגוד לאסתטיקה האוונגארדית של כתיבה מתוחכמת, אליטיסטית ומודעת לעצמה ששלטה בשנות השבעים, הוא מסמן, יותר מכל סופר אמריקני אחר, את התפנית שחלה בשנות השמונים לעבר ריאליזם מסוג חדש, אולי משהו המזכיר את ההיפר - ריאליזם באמנויות הפלאסטיות. אבל, כפי שכתב מבקר ה"לוס אנג'לס טיימס" על ספר זה, "קרבר הוא יותר מריאליסט: יש בכמה מסיפוריו איזו מוזרות, כעין קליפה הצופנת בחובה את המיתוס".
