"חמישתם" נכתב וראה אור בפריז באמצע שנות השלושים של המאה שעברה, כעשור לאחר "שמשון". כמו "שמשון" הוא מבטא הוויה טרגית ביסודה באמצעים "קלים", "בהירים", נעדרי עומס, רבי–חן. המרקם הסיפורי שלו, אף שהוא נראה משיי, קל ושקוף, הוא בעצם מרקם של אריג עשיר ומעובה, שחוטי שתי וערב מחברים בו את הדמויות והמצבים הנראים בתחילה כעומדים בפני עצמם.
הסיפור, שעלילתו מתרחשת בעשור הראשון של המאה העשרים, גדוש פרטים היסטוריים בני הזמן, אבל בשום אופן אין לראות בו רומן "היסטורי". מורכבותו מתגלה לא רק ברובדי העומק ההגותיים שלו, ולא רק בתשתית ה"מיתולוגית" המסתתרת מתחת לפני השטח הסיפוריים, אלא גם ברובד הסיפורי הגלוי לעין.
ז'בוטינסקי - אירופי לכל דבר, יהודי משכיל יליד רוסיה, חניך איטליה, חסיד הדמוקרטיה הבריטית ותושב צרפת, אדם שהשפות האירופיות העיקריות שגורות בפיו, ותמציתה של התרבות ההומניסטית האירופית, על הגותה וספרותה, ספוגה בכל נימי גופו ונפשו - התבונן בתמורה המתחוללת בחברה המערבית, נתן את דעתו על התהליכים שעוררו והמריצו אותה, שקל והעריך את תוצאותיה.
"חמישתם" הוא יצירתו הספרותית המשוכללת והמבריקה ביותר של ז'בוטינסקי, ואחד מספרי המופת שכתבו במאה העשרים יהודים על הוויות יהודיות, בהם רבי–אומנים כש"י עגנון, שלום אש, יצחק בשביס–זינגר, הנרי רות, פיליפ רות וסול בלו.
דינה מרקון חידשה את התרגום הישן, בלוויית הערות מאירות עיניים, ודן מירון הוסיף מסה ביקורתית על הרומן, 'עדותו של האח השישי', שחותמת את הספר.
