ב־1876, כחודש לפני מותה, פרסמה ז'ורז' סאנד בעיתון הפריזאי Le Temps את מסתה הגדולה על תיאטרון המריונטות שייסדה ב־1847 עם בנה הבכור מוריס, בביתם שבעיירה נוֹאָן. התיאטרון הביתי של משפחת סאנד החל כיוזמה צנועה, מעין שעשוע משפחתי תמים ומלא חדווה, אולם מסירותו של מוריס לדבר, הירתמותה המוחלטת של אמו ומעגל החברים יוצא הדופן שהקיף את השניים (שופן מנגן בפסנתר, דלקרואה מייעץ בענייני תפאורה ושלל שחקני תיאטרון נודעים משתתפים בהצגות עצמן) הפכו את תיאטרון המריונטות הביתי למוסד תרבותי ולמעבדה ניסיונית לתיאטרון ובבונאות:

"הקומדיה היא הבידור המלהיב ביותר בחיי הנפש, אך היא דורשת צירוף נסיבות שאיננו יכולים ליצור כאוות נפשנו והתקבצות של חברים בעלי נטייה מיוחדת להשתתפות ביוזמה. התיאטרון האפשרי־תמיד הוא תיאטרון המריונטות, משום שהוא דורש פחות מרחב, כרוך בהוצאות קטנות יותר ומצריך אדם אחד בלבד – או שניים לכל היותר – להנעת הדמויות ולניהול הדיאלוג. לפיכך, הוא מצוי בהישג ידו של כל אדם בעל תושייה או כושר דיבור, כישרון או עליזות, ואם מוסיפים לכך יצירתיות וטעם, תיאטרון המריונטות עשוי להפוך לדבר מעניין ביותר. אך המריונטה הבסיסית זקוקה לשיפורים משמעותיים, וברצוננו לחשוף בפני הקהל את כל הסודות הקטנים של המקצוע. נספר לכם אפוא את הסיפור המלא של ה-pupazzi הללו, שנולדו לנגד עינינו והפכו עבורנו לדמויות אמיתיות, הכרוכות בכל הרשמים העליזים או הפיוטיים של חיי הנפש שלנו. נסביר תחילה מהי מריונטה ומהו מקומה בתולדות האמנות."