ארבעה צמדים, שדבר אחד משותף לכולם – צירוף כמעט קוטבי של קִרבה ומרחק, דמיון ושונוּת. צרפתי וצ'כי, שני הולנדים, שני רוסים, שני עמים, מן המאה התשע עשרה עד הימים האלה כאן בישראל: בכל צמד שניים שלכאורה רחוקים מאוד זה מזה, אבל לא כך מתברר במבט נוסף, משתהה; או שהם נראים קרובים מאוד, אבל לא כך ייראו במבט חוזר. את הצמד הראשון קושר עיסוק משותף, את השני קושרת קִרבת דם, את השלישי קִרבת לב, ואת הרביעי היפוכה הגמור – שנאה נוראה.
 
גוסטב פלובר ופרנץ קפקא, כביכול שני ניגודים מוחלטים, הן בנושאי כתיבתם וסגנונם והן באורח חייהם – האומנם היו כאלה? וינסנט ואן גוך ותיאו אחיו שתמך בו כל שנות בגרותו, האם אכן אחָאות הדוקה אפיינה את יחסיהם עד מותם חודשים אחדים זה מזה? וההתכתבות הנואשת, רבת־המכתבים, בין פרנץ קפקא לפליצֶה, כמה היא דומה להתכתבות בין משורר עברי לגננת מראשון לציון וכמה היא שונה ממנה? ושני העמים היושבים כאן, שראשיתם בקרבת דם מיתית ושנים ארוכות הם לפותים בחיבוק מצמית, לאן מועדות פניהם?
 
במבט משתהה וברגל יחפה נודד יובל שמעוני בספר הסופרים והקיסרים מתחום לתחום ובין אישים – נושא אליהם עיניים או תוהה או חרד עד עמקי נשמתו.