"גם למראה נושן יש רגע של הולדת," כתב אלתרמן, ובהשאלה לעולם השימור, רגע ההולדת הוא הרגע שבו הוצב ועוצב המראה הנושן במרחב החדש. כך מעשה שימור המורשת מחבר את העבר אל ההווה ומשרת את צרכיו. אלא שהמורשת לעולם אינה אחידה, וגם פרשנותה עשויה להשתנות. המורשת נושאת משמעויות רחבות, מעלה דילמות, מעוררת שאלות, מספרת סיפור ומנסחת עמדה – היא נוגעת כל העת בעצבים חשופים. בשל כוחו והשפעתו של מעשה השימור, בעלי עניין שונים אוחזים בו והוא משתנה ומתעצב מחדש מתקופה לתקופה ומשקף אינטרסים מגוונים ומתחרים.

המורשת הבנויה היא בסיס לעיצוב דמותה וזהותה של כל חברה. באמצעות הנכחת ההיסטוריה במרחב ההווה, משתלב בו ממד רביעי – ממד הזמן. במקרה הישראלי, שימור המורשת, האצורה במרחב, מאפשר לבסס את מגוון הזיקות האמוניות, הקהילתיות וההיסטוריות למקום, ולהעשיר אותן בערך מוסף: מדעי, אסתטי, חברתי, אמנותי ותרבותי. אלא שהחיבור הטריוויאלי לכאורה בין "שימור" ל"מורשת" אינו מובן מאליו: השימור הוא פעולה מקצועית חומרית הנוגעת לטיפול באובייקט המשומר וסביבתו; ואילו המורשת נוגעת לעיצוב רעיון ותודעה.

ד"ר אורין שחר, אדריכלית, חוקרת ומרצה בנושאי היסטוריה אדריכלית ושימור בטכניון בחיפה ובמכללה האקדמית גליל מערבי, מציעה בספרה מרחב־זמן שיטוט היסטורי בתהליכי התגבשותה של דיסציפלינת השימור בישראל לאורך ציר זמן, הנמתח מ־1948 ועד לשנות העשרים של המאה ה־21. הספר מתבונן במתח שבין כתיבת היסטוריה במרחבי ההווה לניסוח עמדות אידאולוגיות, בין שימור ושמרנות ובין התמסדות להתחדשות ויצירתיות.